אם את פותרת לילדים שלך את הבעיות הם בבעיה

כשילד נולד נולדת גם האמא. גם אם זה ילד שני, שלישי או עשירי. בכל פעם את נולדת מחדש.
ובכל פעם נולדת מחדש ההבטחה לשמור על הילד ולתת לואת כל מה שאת יכולה.ואת יכולה.
אוהו כמה את יכולה. לפעמים יותר מדי.

ושם מתחילה הבעיה.
נכון בהתחלה הוא חסר ישע, ואת רק רוצה שהבן של הבת דודה לא ידפוק לו את הטרקטור בראש. לגיטימי.
אולי הוא יאבד את הטרקטור או הדובי האהוב עליו, הוא יחוש תסכול, אולי אפילו יפצח בטנטרום,
ואני ארוץ לקנות לו אחד חדש בדיוק אותו דבר,
מתפללת שהוא לא ישים לב, ואספר לו בשמחה ש ״וי תראה איזה יופי מצאתי אותו.״

ואז יש את הילד המעצבן בגינה שעוקף אותו כל הזמן בתור למגלשה.
את מהצד רואה את חוסר האונים של הילד שלך, התינוק שלך,
עם המבט הנעלב והסנטר הרועד, ורק בא לך ללכת, ככה בקטנה,
לשאוג על הילד המעצבן ״שומע, זאת לא הגינה שלך ולא של אבא שלך
אז זוז ברגע זה ותן לילד שלי להתגלש, או שיהיה לך עסק איתי״.

בשלב הבא יהיו לך מחשבות אלימות כלפי הילדה שתגיד לשאר הבנות בגן לא לדבר
עם הילדה שלך אבל תסתפקי בשיחה עם הגננת או עם האמא של אותה ילדה,
ולפני שתשימי לב את כבר תדברי עם המורה שתיתן לילדה שלך מועד ב׳
במבחן במתמטיקה כי היא הרגישה לא טוב והכלב אכל לה את כל החומר למבחן.

הכוונה שלך טובה וטהורה. זה ברור.
רק שלפעמים מרוב רצון לעזור ולמנוע מהילד תסכול ואכזבה,
אנחנו חוטאים למטרה ועושים בדיוק את ההיפך.

את רוצה למנוע מהילד שלך קושי. הבעיה היא שבמקום זה את יוצרת לו קושי לטווח הארוך:
קושי להתמודד. חוסר בחוסן נפשי.
חוסן נפשי נבנה מאכזבות. מכישלונות. ילד שלא מכיר כישלון  או אכזבה לא ידע להתמודד
איתם כשהם יצוצו, ולצערנו, או לשמחתנו,
לא תמיד נהיה לידם כדי לוודא שהכל הולך כמו שצריך.

פעוטות יבטאו את התסכול וחוסר האונים שלהם בבכי, טנטרומים והתפרצויות זעם.
אנחנו לא יכולים לקחת מהם את הרגשות המכאיבים, או לתקן את המצב.
אנחנו רוצים להיות עבורם המרחב הבטוח בו הם יכולים לבטא את הרגשות
המכאיבים וחוף המבטחים שלהם כשירצו להרגע.
נרצה לתת להם לחשוב מה אפשר לעשות פעם הבאה במקרה דומה,
ללמד אותם לעזור לעצמם.

היום קוראים לזה הורות הליקופטר.
ההורה כמו הליקופטר, חג מעל הילד וממהר להסיר מכשולים שנקרים בדרכו.

יש לי וידוי – עמוק עמוק בתוך גופי, שוכנת לה אמא הליקופטר.
אני יודעת שהיא שם ואני נלחמת בה פעמים רבות שלא תתערב.
כי בשבילי זה מאתגר לראות את הילדות שלי חוות קושי.
משהו בתוכי רוצה לקפוץ ולפתור את הבעיה. הרי אני יכולה. יש לי את הפתרון.
אבל כשאני פותרת לילדה שלי את הבעיה, אני בעצם אומרת לה:
אני לא סומכת עליך שתצליחי להתמודד. וזה לא המסר שאיתו אני רוצה שהיא תצא לחיים.
עם כמה שנתכחש לזה יום יבוא והם יצאו מהבית לדרך משלהם.

ושם במקום הזה אני רוצה שתצא ילדה, (שכבר לא תהיה ילדה),
עם ביטחון בעצמה וביכולת שלה לפתור בעיות.שהחיים יטלטלו אותה, אבל היא תמיד
תדע לעלות חזרה על הסוס,  בלי שאצטרך לקנות לה סוס חדש, כי הקודם הלך לאיבוד.