כשאריאלי הייתה בת 8 חודשים שמעתי ולמדתי על מין ומיניות בגיל הרך,
היה לי ידע מבוסס וברור למה אני רוצה ללמד את הילדה שלי להיות קשובה לעצמה,
וכשאמא שלי באה לנשק אותה ואני שאלתי: “אריאלי את רוצה נשיקה?” והיא ענתה לא.
המשפחה שלי הרימה גבה. המשפט שהכי חזר על עצמו, באותה הסיטואציה ובסיטואציות הבאות, הוא:
“אוי נו איילה! את והשטויות שלך!” , לפעמים זה היה מתובל ב- “גם אני גידלתי ילדים ויצאתם ממש בסדר!”
כשהם מרימים גבה – אני מרגישה ביקורת.
אני מרגישה ביקורת על האמא שאני, על הבחירות שאני עושה, על דרך החינוך שלי, על הערכים שלי.
אני מתכווצת, מרגישה הילדה הקטנה שאמא שלה מפקפקת בבחירות שלה ולעלבון הזה יש מחיר.
כי בהתחלה לא היה לי ביטחון הורי, וכל ביקורת כזו הייתה מנערת ומערערת את האמא שאני.
אבל לא הייתי עונה להם, הייתי נושמת פנימה, במבט “הכל בסדר” ,אבל נהיית אמא בלתי נסבלת לילדים שלי.
מבינה את הפרדוקס?!
אלה שבעבורם עשיתי את כל הבחירה וספגתי את האש,
עליהם בסוף אני מאבדת את העשתונות, צועקת יותר, ומתעצבנת מהר יותר.
כי מולם אני לא קטנה. והם (עדיין) לא מפקפקים בבחירות שלי.
רגשות האשם וההלקאה העצמית היו רק חלק ממה שהרגשתי באותם ערבים שהסתיימו ככה,
והם היו הדגל האדם עבורי שמשהו כאן לא בסדר.
אז יצאתי לדרך עם 3 כלים שיחזירו אותי אליי ויחזקו אצלי את הביטחון ההורי:
1. קודם כל אני יוצאת לתצפית, יוצאת להתבונן ולבדוק אצלי, מתי אני מתערערת?
האם מאותם אנשים? האם מאותם המילים? האם מכל ביקורת?
האם יש מישהו שאני כן יכולה לשמוע ממנו ביקורת ולא להתערער בהורות שלי?
אולי זה אפילו עניין של תזמון? נגיד בחגים אני מתערערת בדרגה 9 ובשבתות אני מתערערת בדרגה 6?
אולי זה בכלל עניין של מיקום? או במצב הגופני שלי כשנאמרת לי הביקורת?
רק את מכירה אותך, ואם תביני את הצורה שבה את מקבלת את הביקורת תוכלי לשנות את הנוסחה
או לדעת להתכונן אליה הרבה יותר טוב בלי לוותר לגמרי על האמא שאת או על הבחירות שלך.
2. ביקורת היא דוגמא אישית שלי, אבל יש אימהות שההערה כזאת תגרום להן להרגיש אשמה,
יש כאלו שתחושת זלזול תעבור בהן, חלק ירגישו בושה וחלק ירגישו חוסר אונים.
כל אמא והפילטר הרגשי שלה, שבו היא רואה את העולם ודרכו היא חווה את המילים של האנשים סביבה.
אבל רק ברגע שתדעי לדייק מה בדיוק את מרגישה,
תוכלי להפריד את הרגש שאת מרגישה פנימה מההתנהגות שאת לא רוצה להתנהג החוצה.
אתן דוגמא:
אם אני יודעת שכשאומרים לי “את והשטויות שלך!” = אני מרגישה בושה,
אני יודעת שמה שעוזר לי להתמודד עם הבושה הוא ללכת הצידה ולנשום 3 דק’.
ואם אני יודעת ששכשאומרים לי “את והשטויות שלך!” = אני מרגישה בדידות, כי הם לא מבינים אותי,
אני יודעת שמה שעוזר לי להתמודד עם הבדידות הוא לסמס לחברה טובה ולפרוק.
יש כאן 2 רגשות שמובילים ל2 אסטרטגיות שונות לחלוטין.
ולכן אם אני מלכתחילה לא יודעת מה אני מרגישה, איך אני אדע לנהל את התגובה שלי בהתאם?
3.מה אני רוצה ללמד את הילדים שלי?
מה התחיל את כל הגלגל הזה? הבחירה שלי ללמד את אריאלי משהו.
אז אני חוזרת להתחלה ואומרת לעצמי, ממש כמו מנטרה,
את המידע שאני רכשתי ואת הערך שאני רוצה ללמד אותה.
אצלי נגיד, הערך הקשבה עצמית הוא לדמיין אותה, בת 8 חודשים, מסרבת לסבתא שלה
ואז בת 14 מסרבת לחתיך של השכבה לנשק אותה כי היא לא רוצה.
ואיך זה נראה אצלך?
איילה.