גדלתי בבית שבו הכל בסדר – לא קרה כלום

באמצע ארוחת שישי במלון באיטליה, שמעתי בכי קורע לב מכיוון אחד השולחנות שלידינו.
משפחה ישראלית שישבה שם, אבא, אמא וילדה מתוקה שנעלבה ממשהו שקרה רגע לפני כן.

“אבל מה קרה שוב?” שמעתי את אימה שואלת אותה,
“אבא העליב אותי!” ענתה המתוקונת והסתכלה עמוק בעיניים של אמא שלה.

“איזה מדהים זה שהיא יודעת להגיד מה היא מרגישה”, חשבתי לעצמי.

אבל האמא קטעה לי את המחשבה: “מה יש לך להעלב? מה מעליב בזה?
זה ממש לא מעליב! מספיק להעלב מכל דבר. די!
את כבר בת 5, שנה הבאה את בכיתה א’! מה יהיה שם?
גם שם תעלבי מכל שטות??”

בראש שלי התחלתי לגלגל שיחה שלמה שלי עם האמא,
שנראתה ממש טיפוס נעים וכזו שאפשר לדבר איתה בהגיון.

רציתי להסביר לה שהמתוקונת רק 5 שנים בעולם ושבעולם שלה כפי
שהיא מכירה אותו, מה שקרה באמת העליב אותה.
ושאם נרצה שהיא תרגיש טוב יותר, זה רק אבל רק! אם נהיה איתה בעלבון,
נחזיק לה את היד וניתן תוקף למה שהיא מרגישה, ולא ננסה להעלים אותו.
בלתי אפשרי להעלים אותו סתם ככה כי ביקשנו.

רציתי גם להסביר לה שזה שהיא עוד שניה בכיתה א’, לא בהכרח
אומר שהיא צריכה להפסיק להעלב.
שטוב שהיא מבטאת את הרגשות שלה, ושלרגש יש בת זוג קבועה ששמה התנהגות,
שזה אומר שתמיד אנחנו מתנהגים איכשהו כשאנחנו מרגישים כל רגש בעולם.
אם היא לא תבכה את הרגש הזה אז היא תצעק או תתעצבן או תעשה משהו מסוכן,
או כל התנהגות אחרת.

מה שבטוח היא תתנהג אותו איכשהו, אז עדיף ככה, לידך, במבט קרוב לתוך העיניים שלך
. עדיף. בשבילה ובשבילך.

אבל בסוף לא אמרתי. אף אחד לא ביקש ממני את דעתי.
הלב שלי התכווץ ולתחושתי גם הגוף.

חזרתי להיות פתאום הדר בת ה-6 שעיקמה את הקרסול ונפלה במדרגות בית הספר בכיתה א’.
אפשר להגיד הרבה על מה שהרגשתי באותם רגעים, הדבר האחרון שאפשר להגיד זה שלא קרה כלום.

קרה המון! רציתי פשוט להעלם כי כולם הסתכלו, הובכתי, התביישתי, הסתרתי, כאב לי,
הייתי זקוקה לחיבוק, לחברה, הרגשתי בודדה, הרגשתי אבודה, הרגשתי חסרת אונים, הייתי עצובה.

ואז באה המנהלת, האישה בעקבים שאמא שלי כ”כ אוהבת, זו שסיפרו לי כמה
היא מדהימה ושאוכל להגיד לה הכל. היא התקרבה אליי והתכופפה, שאלה אותי מה קרה.

הסתכלה על הרגל שלי, אבל לא על הלב, לא על הפנים. שם הכל התחולל.
היא ליטפה את הקרסול ואמרה לי “לא קרה כלום”. ככה, בהינף יד
ביטלה את כ-ל מה שקרה, החליטה שלא קרה כלום.
בשניה אחת לא היה תוקף לכל הרגשות המכאיבים שלי, כי אם המנהלת הגדולה
אומרת שלא קרה כלום, אז איך אני, פספוסה בת 6 יכולה להגיד משהו נגד זה?

אני לא.

אני זוכרת שזה מאד בלבל אותי.
מצד אחד מאד כאב לי, מצד שני היא אמרה שלא קרה כלום,
היא נחמדה מאד, היא היחידה שבאה אליי והתכופפה לעזור לי, הציעה לי כוס מים.
אמא שלי מאד אוהבת אותה, נראה שכולם מאד אוהבים אותה.
אם היא אומרת שלא קרה כלום, אז אולי….

באמת לא קרה כלום?

לא ידעתי שאני מרגישה את כל אלה כי לילדים בני 6 אין את בראש את השמות לרגשות.
יש להם שמות לצבעים, לחפצים, לצורות, לחיות, למאכלים. אבל לרגשות? לרוב לא.
אלא אם ניתן להם אותם, ממש כפי שאנחנו מלמדים אותם את כל השאר.

מה יותר חשוב, שהם יבחינו בין מעויין לכוכב ללב או שיבינו אם הם כועסים עכשיו
או מקנאים או מתביישים או בלחץ?
שהרי אם נבין איתם מה הם מרגישים, נוכל לעזור להם להבין מה הם צריכים.
אנחנו רוצים לגדל ילדים שיודעים מה הם צריכים נכון?

בשביל זה הם צריכים אותנו, ההורים שלהם, שנהיה להם המילון הרגשי.
בבית בו “לא קרה כלום” למרות שקרה המון, אין מקום לכל הרגשות האלה.
אבל הקטע ברגשות זה שהם שם בכל מקרה, בין אם נתעלם ונקטין ובין אם לא.

אז אם את רוצה לעשות להם מקום, את חייבת להתאמן בזה,

כל הזמן,

כל הזמן,

כל הזמן.

על עצמך, על הסביבה.
להכיר את המנעד הרגשי שלך, להכיר ברגשות הטובים והנעימים שאת מרגישה ביום יום,
ובעיקר באלה המכאיבים, אלה שלרוב נזיז הצידה ונעדיף להתעסק בעשייה, בתנועה.

זה טבעי, כואב להרגיש כאב.

השלב הראשון הוא להכיר את גלוית הרגשות, אני יכולה לשלוח לך אותה במתנה
(כתבי לי כאן שאת רוצה). משם אני אנחה אותך מה הדרך הנכונה ביותר לעבוד
עם הכלי המדהים הזה – שיום רגשי, קודם כל עבור עצמך. אחר כך עבור כל השאר.

*מוקדש מהלב לאמא המופלאה מהשולחן במלון באיטליה,

שהלוואי שהיא קוראת כאן את השורות האלה.