מילדות רציתי להיות סופר וומן – מסתבר שאני לא

“לא אני לא צריכה עזרה, תודה” אמרתי לו, והתחלתי להעביר את כל הציוד שלי לרכב.

מעל 20 נגלות מהבית שלו לרכב שלי, אבל אני? לא צריכה עזרה.
אז מה אם הייתי נסערת, אז מה אם החלטנו להפרד סופית סוף סוף.
הכל בשליטה, גם הסערה הרגשית הלא נורמלית שהתחוללה בפנים.
או שלא?

נכנסתי לאוטו בקושי רב, בכל זאת, זו היתה אופל קורסה פצפונית, ונסעתי משם.
בדרך קלטתי שאין לי לאן לנסוע, אין לי סוללה בטלפון ועוד שניה נגמר הדלק.
אבל לחזור לשם? לבקש עזרה?
בשום פנים ואופן. אני סופר וומן הרי! אני חזקה ומסתדרת! עובדה איך תקתקתי הכל בכמה שעות!
גם לארוז וגם לעזוב סופית את הדירה שלנו. אין אישה חזקה ומסתדרת כמוני!

פחות משנה לאחר מכן, בגיל 30, במהלך תהליך אישי שעברתי עם מישהי, קלטתי.

קלטתי כמה קשה לי, כמה בודד לי, כמה חומות בניתי לי בשם המסתדרת הזו שאני.
כמה אני רחוקה מעצמי, מהרוך שבי, מהאיזורים הפגועים שלמדתי להסתיר כל כך טוב.

מגיל צעיר למדתי להיות סופר וומן.
ספגתי בכל רמ”ח אבריי את ההתנהלות היומיומית של סופרוומן, הלוא היא אמא שלי.

ההורים שלי גרושים מאז שהייתי בת 5 וגדלתי עם אמא שלי, שגידלה שלושה ילדים לבד.
אז היא באמת היתה סופר וומן. על כל המשתמע מכך.

היא היתה בהישרדות מכל הבחינות האפשריות. ולמה כתבתי “היא”?
כי היא עשתה הכל כדי שלא נרגיש בכל מה שקורה,
שתהיה מידת בטחון ונינוחות בחיים של הילדים הצעירים שהיינו, אחיי ואני.
אבל.. ילדים מרגישים הכל הרי. וגם אנחנו הרגשנו הכל.

והמסר שהלך איתי לכל מקום, זה שככה זה בחיים, מסתדרים, חזקים,
רצים קדימה, לא עוצרים. זה מה שיבטיח לי שהכל יהיה בסדר.
כשגדלתי, כמובן שהאוטומט שלי היה להיות בדיוק כזו.

ידי בכל, עושה הכל, יכולה ומסוגלת להכל, ואפילו מספרת לעצמי שאני אוהבת
לעשות הכל בעצמי, התאהבתי בתדמית הזו של ה”מסתדרת הכל יכולה”.
ההבדל היחיד ביני לבין אמא שלי הוא, שלה לא היתה ברירה, אבל לי יש.

תקשיבי,

את יכולה, ברור שאת יכולה להסתדר, לא לבקש עזרה, להתמודד עם ה כ ל
אין לי ספק בזה כמו שלך אין ספק בזה.
השאלה היא באיזה מחיר? כי יש המון מהם.
כשאת מרויחה את העצמאות, את תחושת המסוגלות, את התחושות המספקות
של לדאוג לעצמך ולהצליח בכוחות עצמך בלבד – YOU OWN IT. זה מספק מאד.

לצד זה, את גם משלמת מחיר.
כי כשאת חזקה ומסתדרת – מאד קשה להראות חולשה למי שמולך.

כשאת חזקה ומסתדרת – נשענים עלייך, יש תחושה שאפשר להניח על
כתפייך עוד ועוד. ועוד ועוד.
כשאת חזקה ומסתדרת – לא רואים עלייך את הקושי, וברור שהוא ישנו,
הרי את אנושית, לא באמת סופר וומן.
כשלא רואים את הקושי – לא יודעים שאת זקוקה ליד, לכתף, לנוכחות.

זה מרחיק אחרים, בתוכם גם כאלה שאכפת להם ממך.
בתוכם גם כאלה שזקוקים לך, לנוכחות שלך, לרכות שלך.
אבל חזקה ומסתדרת היא כל יכולה, אין לה פניות להיות רכה ובנוכחות.
יש לה המון דברים שלא נמצאים בכאן ובעכשיו, והיא ממהרת להיות בהם מה?

נכון.. חזקה ומסתדרת.

“פגיעות היא לא חולשה, אלא המדד גבוה ביותר של אומץ”
אמרה בחוכמה רבה ברנה בראון הנהדרת.

דרוש אומץ לחשוף קושי, חולשה, איזורים בעצמך שאת עוד לא אוהבת.
אבל שם נמצאת הצמיחה האמיתית.
באיזורים שאת לא מכירה ולא מודעת להם.

אז מאיפה מתחילים? מתחילים בקטן, ביסים קטנים של התקדמות,
כל אחת בציר שלה ביחס לעצמה.
למשל לבקש עזרה קטנטונת ממישהו קרוב אלייך, גם בדברים שאת יודעת שאת יודעת לעשות.
להתחיל מאיפשהו,זה בדיוק מה שאנחנו עושות באימון.

מבינות מה מעכב אותך בהתקדמות שלך, מהן האמונות שיש לך על עצמך ועל החיים.
את אלה שמשרתות אותך אנחנו מלטפות ומעודדות להשאר.
את אלה שאינן משרתות אותך יותר, נתחיל להבין ביחד, יד ביד, בקצב שלך.

נפרק מה שצריך ונחליף את ההרגלים שמנהלים אותך מבלי שתרצי, בכאלה שמשרתים אותך.
המח הוא גמיש ויודע לשנות הרגל. זה מה שכל כך מדהים באימון בעיניי.

ככה מחזירים בחירה לחיים, ובמקום שיש בחירה – יש שקט.

 זה שהתנהלת עד היום באופן מסוים, לא אומר שזה מי שאת וזהו.
כל יום יש לך בחירה מחדש, ואולי היום זה היום?
כשאת מבינה מה ההתנהלות שלך משיגה לך ומה את מפסידה בגללה
ועוצרת להתבוננות כדי לבחור אם את מוכנה לשלם את את המחירים ולהמשיך כרגיל,

את הופכת להיות הגרסה הכי טובה של עצמך ועוד הרבה לפני שזה בשביל הילדים שלך.

אני מאחלת לך שתהיי הגרסה הכי טובה של עצמך – קודם כל בשבילך.
את זו שחיה את החיים שלך, מזמינה אותך להתבוננות איך אפשר לחיות אותם
במלואם ובצורה הכי טובה שיש,

כי אחרת מה כל זה שווה?

הדר.