“מה עם האבא?”

 הרבה לפני הסרט של גל גדות, כשאני הייתי בגיל 6 או 7, היו פעמים שהרגשתי בהן שאני במצוקה או סתם בזמן שהדמיון שלי קצת התפרע, הייתי זזה הצדה אל החלק האחורי של איזשהו קיר, עושה כמה סיבובים במקום ומקווה להפוך למי שהייתה הדמות הנערצת עלי אז – וונדר וומן. הרבה שנים חלפו מאז ועם הזמן הבנתי שגיבורות-על אין במציאות אלא רק בסרטים, אבל יכולות-על יש לכל אחד ואחת בדרכו שלו, גם אם אין בהן אבק כוכבים הוליוודי. 

  לפני כמעט 13 שנים הפכתי לאמא
וכבר בזמן ההיריון של בתי אלה (שהיום היא כבר בת 9), עברתי תהליך אימון אישי ששינה את חיי מהקצה אל הקצה, אימון שבעקבותיו החלטתי לפנות לתחום האימון ולהקדיש לו את חייץ החלטתי ללמוד אימון ולעסוק ממש כל יום, בכל שעות היום, בתהליכים שיביאו לצמיחה והתפתחות אישיים ומשפחתיים שלי ושל הילדים שלי, שהיו מה שדחף אותי לעשות את השינוי הגדול. 

רותי שדמה דיין שלחה לנו: “בישול ואפייה זה רק עם אבא” 

בין מציאות לחלום של וונדר-וומן
אז אני לא באמת וונדר-וומן והטור הזה לא הולך להיות טור של טיפים על “10 צעדים פשוטים שיהפכו אותך לגיבורת על“.
וונדר וומן היא דמות דמיונית. אני יודעת שבעולם הרשתות החברתיות שלנו ואם את עוקבת אחרי העמודים שלי הרבה זמן – אולי זה הדימוי שיש לך עלי כאמא מאמנת ויכול להיות שיש עוד כמה אימהות בסביבה שלך שאת מייחסת להן תכונות של גיבורת על. 

  אני מתנצלת בפני כל מי שאני שוברת לה עכשיו את הדימוי שלי, אבל בשבילי לדמיין שיש וונדר וומן זה להסתכל על תמונה שעיצבו בפוטושופ ולדמיין מצב של עור חלק ומושלם, ללא נקבוביות או פצעונים, ירכיים מושלמות וחטובות, אישה שגם מצליחה לתחזק קריירה תובענית, גם לשמור על חיי זוגיות מושלמים שגם מצטלמים נפלא וכמובן ילדים ממושמעים, חכמים ומאושרים. את מבינה לאן אני חותרת, המציאות האמיתית שונה ומורכבת מזה. 

 אולי מהצד זה נראה כאילו אני מספיקה הכל.
תני לי להפתיע אותך – לא. אני אמנם מספיקה לא מעט, זה לגמרי ברור ואני מבטיחה שאגלה לך איך אני עושה את זה, אבל כשחושבים על תמונה של  וונדר-וומן שחושבים שאני – אני מרגישה מאד לא נוח עם זה. ובטח גם את. במידה ואת אמא. החיים שלי, כמו החיים של כל אמא אחרת, מורכבים מכל כך הרבה פיסות של פאזל. יש את החלקים של העבודה והקריירה, יש את ההורות, הזוגיות, הלימודים שלי, הזמן הפנוי שלי, החברות וחיי החברה שלי, הזמן שעומד לרשותי עבור עצמי, ניהול מטלות הבית ו… זהו. 

  כשכבר הייתי בתוך האימהות שלי הבנתי מהר מאד שאני לא יכולה להיות הכל  או לתת את כולי ב- 100% בכל דבר. אין בי רגשות של תבוסה או משהו, אלא הרבה יותר נוח לי לחשוב על עצמי בתור אדם מציאותי וכאשר אביתר נולד ואיתו גם 2,897 משימות חדשות שלא היו קודם לכן בלוח זמנים שלי, שממילא לא הכיל מספיק שעות שינה – אז הבנתי שמשהו יצטרך לבוא על חשבון משהו אחר. 

מיכל חיון אסרף שלחה: “בעלי והבת שלי בזמן איכות – שוטפים את הבית. התפקיד שלהם” 

שחררי את המטבח
תמיד היה לי בראש את המיתוס הזה על האמא שאהיה בעצמי – זו שתבשל וכל השכונה תריח את הריח מהמטבח שלה בימי שישי – חשבתי שהתפקיד החשוב ביותר קורה בבישול, במתן האוכל לגוף ולנשמה, גם עבור המבשל. דמיינתי איך אביתר יחזור מצבא השלום שהוא ישרת בו (ברור! לא יהיה צורך בצה”ל עד אז!) הוא יבקש בדיוק מה להכין לו. אחלה מיתוס, אבל אין לו שום קשר ליכולות האמיתיות שלי. למה? 1. כי אני מבשלת גרוע. 2. אני מודה קבל עם ועולם, שאני דור עשירי למאמות מרוקאיות מהוללות, ואני שונאת לבשל! לא, אני פשוט לא אוהבת את זה. אין לי את הסבלנות לבשל. אני לא יודעת מה מתאים עם מה. ובאופן כללי זה מרגיש לי כמו בזבוז של זמן. כן, צריך לאכול, אין ברירה, אבל אני עדיין רואה בזה בזבוז זמן. חוץ מזה – חמותי מבשלת מצוין ומציידת אותנו באוכל טעים שכיף להשתגע ממנו ולהשמין, חצי שבוע קדימה לפחות, אז למה אני צריכה להתעקש ולעשות את זה? אז שחררתי (ואני מודה ומתוודה שזה לא היה קל). 

  כשיש לך סבתא שעומדת במטבח ומבשלת בגיל 86, והיא מסמלת בעיני את כל מה שאמא אוהבת, מכילה, ואימהית אמורה להיות, כל אחת עלולה להרגיש שמשהו בה לא בסדר או לא מספיק טוב. האם זה בהכרח אומר שאת לא מספיק טובה? סליחה, אני! האם יכול להיות שאני לא מספיק טובה? אני לגמרי הכי טובה שאני יכולה להיות, אפילו אם אני לא מבשלת ולא אוהבת לבשל. 

  אז האמנם היה לי קשה לשחרר
וזה לקח לי 5 שנים בערך לשכנע את עצמי שאביתר יכול אולי להתגעגע לשיחות עמוקות איתי, לריח שהוא רק שלי ואני יודעת להשאיר בבגדים שלו, להתגעגע לבילוי הזמן המשותף שלנו יחד – בעצם להתגעגע אלי, וזה בטוח הרבה יותר מלהתגעגע לאוכל הגרוע שאני מכינה. 

הדר כף שלחה: “נכנסתי למיטה ב-22:00 עם ערימה של כלים (שהאמת הצטברו כבר מיום קודם)” 

אני בחרתי לשחרר
ככה פתאום הבנתי שאני מתמודדת עם מה שעומד להפוך להיות נר לרגלי – היכולת שלי לבצע בחירה עצמאית! כי בבחירה מבטאים יכולת לדעת מה אני בעצם רוצה ובעיקר אני מבינה על מה אני עומדת לוותר באותה הבחירה. הבנתי את זה ואז הסתכלתי ימינה, ראיתי שם את אסף, האיש שלי. בניגוד אלי, הוא מאד אוהב לבשל, מוכשר בזה לגמרי, אוהב לעשות את זה, מבין מה משתלב עם מה, יש בו יצירתיות או בקיצור – כל מה שאני לא, לפחות בבישול (סבתא שלי מאז ומתמיד מאוד מרוצה ממנו), אז עיצבנו לו מטבח בדיוק כמו שהוא רצה בבית המקסים שלנו והמטבח הוא הממלכה של אסף. והאמת – טוב שכך, כי לכולנו טעים וכולנו שבעים. זו הייתה רק אחת הבחירות. הבחירות מחביאות בתוכן ויתור כלשהו. כשמבינים את זה (ויפה שעה אחת קודם, נגיד עכשיו), זה זמן טוב וזה מרגיש מעולה. 

 בחירות קטנות נוספות שכבר הפכו לחלק מחיי:
אחרי יום עמוס במיוחד, אני אוהבת לבחור בשפיות. זה בעיקר אומר שאפשר ללכת לישון גם אם בכיור יש מגדל גבוה במיוחד של כלים. ואין לי בעיה עם זה. אני אשן מצוין בלילה, זה לא יפריע לי ולא יהיה לי מיליגרם של נקיפות מצפון. זו הבחירה שעשיתי. בחיי שלא נעים לי לצלם 4 סלי כביסה שמונחים על הרצפה וגם שתי סלסלות נוספות ועמוסות, אבל כרגע אני צריכה להתכונן לקראת הרצאה חשובה, אז זה מה שבחרתי. ושחררתי. 

  אם אנחנו נכנעות למקובעות חברתית (כמו איך מסתכלים עלי ואני צריכה להיראות, מה ומי אני צריכה להיות, כמה זמן עלי לפנות עבור הילדים ועוד) אנחנו לא עוצרות לחשוב – רגע, מה אני בכלל רוצה?, מה מתאים לי? מה בא לי כרגע והכי חשוב – מה חשוב לי ורק לי – אנחנו בעצם מוותרות על מתנה ענקית. המתנה הכי גדולה שניתן לעצמנו: הבחירה. 

טלי דוברת שגב: “לקח שבוע עד שהחלטתי שאני מתפנה לקפל את הכביסה. אמא שלי היתה אומרת לנו ‘מלכת אנגליה הודיעה שהיא לא מגיעה היום לביקור, אז אני יכולה ללכת לישון והכביסה תחכה’” 

  אז למה באמת אני כותבת רק לאימהות? 

“האמת היא שלא התעמקתי, הרגשתי שאת בכלל לא מדברת אלי וזה העליב אותי. אם את רוצה שאקשיב לך – אל תפני רק לאמהות. זה די מקטין נשים ומאד שוביניסטי – הרי לילד הזה יש גם אבא, לא?“; “רק לי מפריע שהכל בכתבה כתוב בנקבה? הכותבת חושבת שהאחריות לחינוך וניהול המשפחה מוטלים רק על האמא?“; “הכל בלשון נקבה?” (אב גאה); “האמא המאמנת לא יודעת שיש גם אבות מחנכים? או אבות שנותנים דמי כיס?”. 

בעקבות טורים קודמים שפורסמו הגיעו למערכת הרבה מאד תגובות שהתעניינו איך זה יכול להיות שאני כל הזמן מדברת על הורות באופן מגדרי ומוקצן אז החלטתי שזו הזדמנות מצוינת בשבילי לעצור שנייה מהפוסטים הרגילים ולתת כמה מילים אודות האימהות במאה ה-21. 

  את ואני גדלנו, כאמור, על המיתוס של וונדר-וומן של האימהות שגידלו אותנו ואת האחים והאחיות שלנו. חלק מאיתנו חזר הביתה וחיִכה לו אוכל חם על השולחן כשחזרנו הביתה מבית הספר וחלקנו היינו ״ילד מפתח״. בעידן הנוכחי שבו אנחנו האימהות – האימהוּת היא דבר שונה באופן מהותי מהצורה היסודית שלה. אנחנו האמהות, הן אלה שנדרשות למצוא את השביל האימהי החדש, זה שיהיה המתאים ביותר בתוך איספור משימות שנוספו לנו הנשים עם הזמן ולא היו נחלתן של האימהות בדור הקודם. הפזאל שלנו שונה באופן מהותי מהפאזל שהיה שלהן. 

 הדור הנוכחי, שבו את ואני האימהות,
הוא ״דור המדבר״ בתפיסה שלי. הרבה מאד שינויים מתרחשים במודל האימהי בשנים האחרונות (וכתוצאה מכך גם במודל האבהי) ואני מאד מקווה שהבנות של ושלך ייהנו מהפירות שלו. בינתיים, האימהות שאני פוגשת באימונים שלי (מאות אימהות בינתיים לאורך עשר שנות עבודה) חוות רגשות אשמה על הזמן המועט שהן מבלות עם הילדים, הן מתנצלות על הצורך למצוא תשובת המחץ לשאלת מיליון הדולר – איך מתמרנים כיום בין קריירה, הורות, התפתחות אישית, זוגיות, פעילות ספורטיביות, שמירה על חברות טובות ועוד. 

  כדי שהאמא במאה ה-21 תוכל לתפקד הכי טוב שהיא יכולה – היא חייבת, דבר ראשון, להשתחרר מהתבניות התרבותיות והחברתיות שמושרשות כאן כל כך חזק. למשל, מי החליט שרק אמא מבשלת? למה רק לאמא מתקשרים לאסוף את הילד אם הוא לא מרגיש טוב בבית הספר? תסתכלי בסלולרי שלך, תספרי כמה אבות וכמה אימהות חברים בקבוצות הוואטסאפ של הורי הכיתה (בלי להחשיב אבות גרושים). קבוצת הוואטסאפ הכיתתית של אביתר נקראת ״אימהות ז׳-2״. עד כדי כך המקובעות מושרשת. מי החליט שזו משימה ששמורה לאמא? כמוה יש עוד המון משימות שהועברו אלינו בירושה מהאימהות שלנו. הרבה משימות שעל פניו – רק אנחנו יכולות לבצע. 

הכל מתחיל בנו – הנשים, האימהות 

אנחנו הן אלה שמסכימות להמשיך ולתחזק את ההבניות האלה – אם לא תבקשי שיצרפו את בן זוגך לקבוצת הוואטסאפ – האוטומט יישאר עם קבוצת אימהות. אם לא תפני אל הגננת ותגידי לה להתקשר קודם לאבא, היא תתקשר ישר אליך. אם את לא תדאגי שפגישות חשובות בעבודה שלך מתקיימות בבוקר – מישהו באופן אוטומטי יקבע אותן בשעות שנוחות יותר לעובדים הגברים. 

 נכון. זה לא נוח.
זה לא ראוי ויש שיגידו שזה כבר לא באמת תואם את העידן שלנו, אבל אי אפשר להתעלם מכך שזו המציאות ברובם המוחלט של המקרים והמשפחות. זו הסיבה שעל פי התפיסה שלי המפתח לשינוי רחב שגם יחלחל אל האבות והבעלים – טמון קודם כל בעדכון הגרסה הנשית והאימהית שלנו. אם אנחנו נסכים להשתחרר מהמקובעות החברתית ותרבותית, כשאנו אלה שמכתיבות את המצב החדש – האבות יוכלו להפוך לשותפים אמיתיים באמת. 

  כשהחלטתי שאני משחררת משימה כמו בישול; כשהחלטתי להיות האמא הזו שנותנת לילדים פיצה לארוחת ערב או שבארוחות שישי בערב חשוב לי יותר איך נראה השולחן מאשר איך הטעם של המנות שמוגשות עליו; כשהעדפתי לעבוד לילות כימים כדי לטפח את העסק העצמאי שלי, לפעמים על חשבון מדורת ל״ג בעומר של אביתר – כן, שילמתי מחיר וגם ספגתי הערות מכל עבר. זה המשיך איתי והתבלבלתי מזה ולקח לי לא מעט זמן להבין את המחיר שאני משלמת ולתת לו לו לעבור לידי. הקסם האמיתי שטמון ביכולת לבחור הוא המחיר והרווח לצדו, אבל ברגע שבוחרים – אני כבר לא רואה בזה מחיר, כי בחרתי בו בעצמי. 

השפה שאני שולטת בה היא השפה האימהית,
מכירה בעל פה בעיניים עצומות את האתגרים איתם מתמודדות האימהות כיום, במאה ה-21 ואני בעצמי התמודדתי עם לא מעט מהם, אני עדיין מתמודדת עם אתגרים אחרים ולבטח אתמודד גם בהמשך. אנחנו אלה שמתוות לעצמנו את השביל, אנחנו אלה שבזכותנו יקרה שינוי – קודם מתוכנו ולאחר מכן אצל בני הזוג שלנו. 

  חברתי שירי, מאמנת בעצמה ואמא ל-4 ילדים אומרת את הדבר הבא: חוץ מלהיניק את התינוקות שלה – אין שום דבר שהיא עצמה יכולה לעשות יותר טוב מבעלה. וזהו רק קצה חוט המחשבה לרעיון מקיף והרבה יותר רחב. אם נחשוב אחרת, וצורמת לך הפניה שלי לאימהות בלבד, לא הייתי ממליצה לשפוך את התינוק עם המים ואולי כדאי שתתנו צ’אנס, את ובעלך, אולי בכל זאת יש אצלי כאן משהו שיכול להיות רלוונטי עבורכם. 

  יחד עם זאת – זה יכול לבוא לצד הביקורת שיש לך על הבחירה שעשיתי בעצמי ולא במקומה. ואשמח לשמוע אם מצאת בו ערך עבורך, עבורכם.