כשסיפרתי שאני מרימה אחרי טל את הגרביים שמפזר ברחבי הבית היו שהרימו גבה.
הייתה גם אחת שטענה שזה הופך אותי למשרתת שלו.
והאמת היא?
שזה ממש סבבה לי מסיבה אחת פשוטה –
בפעולה הזאת אני מפסידה עוד דקה מהיום ומרוויחה את מערכת היחסים שלנו. כן, ככה דרמטי.
כשאני לא עסוקה בלהעיר, להתעצבן ולמלא את הראש במחשבות על כמה הוא לא רואה אותי,
לא מעריך ולא מקשיב, אני פנויה למלא לעצמי את הראש בהבנה הפשוטה שהוא פשוט לא שם לב.
זה לא מפריע לו כמו שזה מפריע לי ונוסיף לזה קשב וריכוז
והנה קיבלנו פעולה שבשבילי היא פשוטה ובשבילו מורכבת.
ולא התחייבנו לעזור זה לזו? לא התחתנו כדי לתת יד וכתף,
כל אחד איפה שחזק יותר?
אז כן, אני מרימה אחריו את הגרביים שהוא מפזר
והאמת היא שיש יותר ויותר פעמים שהוא זוכר להרים בעצמו.
וכשלא? אני בוחרת בנו על פני גרב.
ואני יכולה להבין גם את הרמת הגבה. לגמרי מבינה וגם הייתי שם,
תקופה ארוכה מידי שעלתה לי בזוגיות שלי.
במצב הרוח שלי, בסבלנות שלי לעצמי, לטל, לילדים
למטלות הבית ולמשימות שלי
וישמע רחוק וגדול אבל גם באושר שלי.
זה תמיד בדברים הקטנים ומה קטן כמו גרביים?
הבעיה היא כשאנחנו לוקחים את הדברים הקטנים והופכים אותם לבעיות גדולות
כי זה ממש פשוט ולרוב גם לא נשים לב.
כשנריב על גרביים בעצם נריב על הרצון להרגיש שרואים אותנו.
להרגיש שמעריכים אותנו ושאנחנו משמעותיים עבור הצד השני.
נולדנו עם צורך להרגיש אהובים וראויים. זה טבעי ואנושי
וכשנצליח לזכור את זה אז גם נזכור שהגרב יכולה להיות האמצעי
לא אמצעי מלחמה אלא אמצעי שלום.
להתחבר, לחבר, להסביר מה אני באמת צריכה ממנו?
מה אני באמת רוצה ומבקשת?
כי זה לא באמת שירים את הגרב
אלא שיעזור לי
שיתן לי יד, כתף
ויקשיב לי ויאהב אותי.
אז איך אני עוצרת להעביר את המסר הנכון?
זוהי ידרוש ממני קודם לדייק לי אותי
וזה יהיה חייב להתחיל מאיך אני מרגישה?
למה?
כי כשהכעס מציף ושוטף קשה לי לשים לב.
לאיך אני מגיבה, למה שאני אומרת, לכמה אני פוגעת
וגם, ובעיקר, למה שאני מרגישה.
הכעס הוא רגש מתעתע, הוא מכסה מגוון רגשות מכאיבים שמפעילים אותו.
אז מה יש מתחת? אכזבה? עלבון? עצב? בדידות? אשמה?
אולי געגועים? דאגה? בושה?
בזוגיות החיצים יעופו מתוך אוטומטים ופעולות שהורגלנו אליהן
והן לא הגיעו סתם,הן שומרות עלינו ועוזרות לנו לשמור על החומות שלנו.
העניין בחומות הוא שהן מרחיקות והעניין בזוגיות הוא קרבה ופגיעות
מבינים את הדיסוננס?
וכאן האגו יכנס לתמונה ויצעק וישתולל ויעשה הכל כדי לשמור עלינו רחוק
זה התפקיד שלו. השאלה אם הוא משרת אותנו? עוזר לנו באמת עכשיו?
או אולי רק רץ באוטומט ואנחנו יכולים לרגע בלעדיו?
זה מפחיד לנסות אבל יותר מפחיד לתת לו לשלוט.
אז איך בתכלס מתאמנים בזה?
טוב ששאלתם.
הנה כלי שאני ממש אוהבת שעוזר לנו לתרגל את העצירה והבחירה.
הוא עוזר לנו להשהות רק את האוטומט ולבחור אם אנחנו רוצים להפעיל
אותו או שאולי הפעם רוצים לפעול אחרת.
קוראים לכלי הזה “מסרי אני” והוא הולך ככה:
דוגמה? בכיף:
כשאני מעבירה את הרגש והצורך שלי ללא תוקפנות אני משאירה מקום לצד השני
להקשיב ולבחור אם לשתף איתי פעולה.
הוא לא מרגיש בסכנה לא כי אני מסוכנת, פשוט כי כשאנחנו מרגישים ביקורת המוח
שלנו מאותת מצוקה ולרוב ניסגר/ נברח/ נתקוף חזרה. בכל אלו- אין מקום לשיח או פתרון
ובטח לא לשלום וקרבה
והרי זו המטרה לא?
אמא מאמנת בע״מ
רחוב אהרון איתין 2 תל אביב , 6900316
בטלפון: 077-3200785
במייל: help@imameamenet.co.il
או
לחצי כאן להתחלת שיחה בוואסטאפ
את הולכת להכנס אל הבית שלי…
דמייני שהוא ענק ומלא בחדרים כשבכל חדר מחכה לך תוכן שמתאים בדיוק לך, למה שאת עוברת לפי גיל הילדים שלך.
כדי שתוכלי למצוא בקלות את מה שאת מחפשת, אני צריכה שתעני על כמה שאלות, אני אכיר אותך קצת וככה אדע להתאים לך את התוכן האימוני לפי התשובות.
אני מתחייבת שכל מה שתשתפי אותי בו יישאר ביני ובינך בלבד.
מה את אומרת? שנכיר?
