“אמא, הבנתי עכשיו שאני לא עצלנית”

לכן, כשהבת שלי סיפרה לי עד כמה הפרעת הקשב גרמה לה לתחושות קשות עם עצמה,
ידעתי שמזל שהקשבתי כשביקשה לעבור אבחון.
זה היה יום שבת בערב, הבת שלי, שבדיוק סיימה כמה שעות של לימודים למבחן והכנת עבודה להגשה,
יצאה מהחדר שלה והכריזה: “אמא, הבנתי עכשיו שאני לא עצלנית”.

המשפט הזה גרם לבטן שלי להתהפך, כאילו מישהו נתן לי בוקס חזק בבטן.
זו הייתה הפתעה מוחלטת לשמוע שככה היא חשבה על עצמה במשך שנים.
מעולם לא חשבנו שהיא עצלנית, המילים עצלן או עצלנית מעולם לא נאמרו בבית שלנו, ביחס לאף אחד מבני המשפחה,
אז איך זה שהיא תייגה את עצמה ככזו?אני גם לא יכולה לחשוב שיש מישהו שמכיר אותה שחשב כך.

מדובר בילדה חרוצה ופעילה שהיא תלמידה מצטיינת ומוערכת, תמיד מכינה שיעורי בית,
מוציאה מאיות במבחנים, ומתכוננת למבחנים כשהיא מרגישה שהיא צריכה.
כזאת שתמיד מגישה את העבודות בזמן. אז איך יכול להיות שהיא חשבה שהיא עצלנית?
מה שהכי ערער אותי, זה שלא ידעתי שככה היא חושבת על עצמה, שלא ידעתי עם איזה כאב היא מסתובבת
ושהיא לא רואה את כל החוזקות והדברים הטובים שאנחנו והסביבה רואים בה.

בעודי מדברת איתה ושמחה על ההקלה שהתובנה הזו הביאה איתה, המחשבות התחילו לרוץ לי בראש.
איך לא ידעתי? איך פספסתי את זה?הרי אנחנו מדברות על המון דברים בפתיחות גדולה, אז מה קרה
שהיא לא הרגישה נוח לשתף אותי בתחושות האלו? וממתי היא הרגישה ככה?
ואז הבנתי שהיא התביישה בזה שהיא עושה דברים ברגע האחרון,
ולרוב נכנסת ללחץ ולהתקפי בכי כשהיא מבינה שאין למה מספיק זמן.

הבנתי שזה הביך אותה לשתף שבתקופת הלימודים בזום ולאחריה היה לה ממש קשה
להקשיב בכיתה וגם להכין שיעורים בחלק מהמקצועות.
היא התמודדה, עם הכאב הזה ועם הפחד שיגלו שהיא עצלנית, לבדה – וזו משקולת ממש כבדה לשאת לבד.
כשהיא אמרה את המשפט המטלטל הזה היא היתה כמעט בת 17,
וזה היה כמה חודשים אחרי שאובחנה עם הפרעת קשב.
היא רק התחילה רק ללמוד ולהבין איך הפרעת הקשב שלה מתבטאת בחיים שלה.
לאט לאט, אחרי האבחון, היא התחילה לחקור את הנושא ולהבין שהדחיינות שמאפיינת אותה והקושי שלה
להתניע לימודים למבחן למשל,לא נובעים מעצלנות והיא לא אשמה או לא בסדר,
אלא הם חלק מהתופעות של הפרעת הקשב.

היא גם למדה להבין שקל לה להתרכז בבית הספר כשהמקצוע מעניין אותה ואפילו כשהמורה מלמדת
בצורה מעניינת גם אם המקצוע קצת פחות מלהיב.
במקצועות שיותר מאתגר לה או שמשעמם לה – היא ממש קשה לה להתרכז ואז היא מפספסת בשיעור
ויותר קשה לה גם לגייס את עצמה להכין שיעורים וללמוד למבחנים.
היא התחילה ללמוד איך לנהל את הלמידה שלה ואת שאר הפעילויות שלה,
איך לפצל משימה גדולה למשימות קטנות, מה עוזר לה ללמוד בהתאם לסגנון הלמידה שלה ואיזו עזרה היא צריכה.

ההבנה הזו שלה, באותו יום, שזה לא פגם באופי שלה, שהיא לא מקולקלת,
שיש לה קושי אמיתי,היא הרגע שמאפשר את השינוי.
זה הרגע שממנו אפשר לצאת לדרך חדשה, מתוך השלמה וקבלה עצמית
שנלווית להבנה מה אומרת הכותרת הזאת “הפרעת קשב” עבורה.
ההבנה הזו, של האתגרים שהפרעת הקשב מביאה איתה לחיים שלה,
ייצרה הקלה גדולה שמאפשרת חמלה עצמית במקום הרעשים של
הביקורת העצמית וההלקאה העצמית, שלדאבוני היו מנת חלקה עד אז.

כשאדם עם הפרעת קשב נמצא בסביבה ביקורתית ומצליח להסביר את עצמו
כדי שיבינו איך הפרעת הקשב משפיעה על ההתנהלות שלו,
ובאיזו אסטרטגיות להתמודדות יעילה הוא משתמש, כשהוא  יודע ל”סנגר על עצמו”,
אז הסביבה ברוב הפעמים גם מצליחה להכילולהתייחס בהבנה ואפילו לתמוך
ולסייע לו לממש את מלוא הפוטנציאל שבו.

הסיפור הפרטי של הבת שלי, והחוויה שלי כאמא, על שלל הרגשות שעלו בי
ובה לנוכח האבחון והתובנות שלאחריו,
חיזקו את העמדה שלי שכשיש ספק ועולה השאלה האם לילד שלי יש הפרעת קשב
אז אין ספק שצריך לבדוק את כל מה שיכול לפגוע בקשב והריכוז.

כי אף ילד ואף אדם לא צריך לחיות בתחושה שהוא פגום, עצלן, לא מסוגל.

האבחון יכול לתת מענה לספקות, לתחושות קשות, לתסכול של הילד ושל ההורים.
אם יימצא שיש הפרעת הקשב וההורים והילד ילמדו להכיר את הפרעת הקשב ולהפריד בינה לבין הילד,
תיווצר בהירות שתאפשר לעזור לילד להבין
את עצמו ואת הצרכים שלו ולפתח אסטרטגיות שיאפשרו לו להיות במיטבו.

אם יימצא שאין הפרעת קשב – חשוב לדעת מה הגורם לאתגרים של הילד ואם לא ניתנה
תשובה במסגרת האבחון כדאילהמשיך לברר ולטפל במה שפוגע בקשב והריכוז של הילד.|
הסיפור הפרטי של הבת שלי ושלי, ותהליכי האימון בקליניקה,
ממחישים לי שוב ושוב שלהפרעת קשב ביטויים וצורות שונים, ואין אף מופרע קשב שדומה למשנהו.

ולא רק זה, לפעמים ההפרעה הזו כל כך שקופה שאף אחד לא מעלה על דעתו שיש לילד הפרעת קשב.
ככה זה היה עם הבת שלי: תלמידה מצטיינת, חרוצה, חיונית,
פעילה חברה טובה למרות שלא תמיד היא מוקפת בחברות.
לא היו סימנים חיצוניים בולטים, לא ממש, לא הרבה.

יחד עם זאת כשהיא באה וסיפרה שקשה לה, כבר מסוף כיתה ט’ כשלמדו כבר שנה וחצי בזום
ודי היא כבר לא מצליחה להתרכז בשיעורים וביקשה לעבור אבחון – זה לא היה נראה לי מוזר בכלל.
עם הידע שצברתי על הפרעת קשב בשילוב עם מה שסיפרה לי והעובדות שידעתי עליה –
שקשה לה לשבת ישר על כיסא, שהיא צריכה המון תנועה, שהיא לא פעם נתקלת בדברים בחוסר תשומת לב,
שהיא שוכחת דברים, שקשה לה להתניע משימות –  יכולתי לראות איך זה לגמרי אפשרי שהיא נפלה
בין הכיסאות ואף אחד לא שם לב להפרעת הקשב שלה.

כמובן שהלכנו לאבחון, וחיפשנו לצורך כך פסיכיאטרית שמתמחה בבנות ואפילו בנות מבלבלות,
בדיוק כמו הבת שלי, כדי להבטיח שלא יהיה שום פספוס.

את תוצאת האבחון כבר הבנתם.

אם אתם מתלבטים אם לאבחן את הילד שלכם – התשובה היא כן. תמיד עדיף לבדוק ולדעת.
אחרי שתדעו תחליטו מה לעשות עם האבחנה,את מי לשתף ואם ואיך לטפל.
הרבה הורים אומרים לי שהם לא רוצים לאבחן כי הם חוששים מתיוג.

אבל גם ילד לא מאובחן מתוייג – הוא מתוייג בגלל כל המקרים שבהם ההתנהגות שלו לא עומדת
בציפיות של הסביבה ל”התנהגות מקובלת”,
הוא מתוייג כי הוא מתייג את עצמו בגלל כל המקרים שהוא לא עמד בציפיות של עצמו,
על חוסר ההצלחה שלו שמתורגמת לחוסר יכולת
במקום תקלה בביצוע שניתן להתמודד איתה עם אסטרטגיות מתאימות.

אם אתם שואלים אותי – אני מעדיפה שהילד וגם הילד שלכם יתוייג כבעל הפרעת קשב,
עם אופק ותהליך לחזק אותו ולעזור לו, מאשר יתוייג כמופרע או סתום או עצלן או רגיש מידי.

ואם אתם מתלבטים ורוצים להתייעץ, והגעתם עד כאן,
אז אתם יודעים כבר איך יוצרים איתי קשר. אני בטוחה שאוכל לסייע לכם ולכוון אתכם.